פסק-דין בתיק ע"א 53546-08-10

1.         ערעור על פסק דין מיום 21.5.10 בתא"ק 20736-12-09 שלום קריות (כב' השופטת עפרה אטיאס), במסגרתו נדחתה התובענה על הסף מחמת התיישנות והמערער חויב בתשלום הוצאות ושכ"ט  עו"ד בסך 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

2.         המערער היה נשוי לבתה של המשיבה. במחצית הראשונה של שנת 1992 רכשה המשיבה דירה בת 2 קומות בקרית אתא.

אין חולק כי במסגרת הסכמה בין המערער ואשתו דאז לבין המשיבה, הם שילמו לה מקדמה בסך 12,000 דולר, לצורך רכישת הקומה התחתונה בדירה הנ"ל [המקדמה]. במהלך המחצית השנייה של שנת 1992 הודיעה המשיבה למשיב ולאשתו דאז כי אין בכוונתה או שלא ניתן, למכור להם את הקומה התחתונה של הבית.

המערער ובתה של המשיבה התגרשו בשנת 1999.

המערער בתביעתו טען כי הוא וגרושתו פנו למשיבה לקבל את כספם בחזרה והיא הודיעה כי הכסף יוחזר בעת שיימכר הבית.

משהבית נמכר, כשנה לפני הגשת התביעה, והמשיבה לא החזירה למערער ולגרושתו את כספם, הגיש המערער תביעה להשבת חלקו בסכום המקדמה, שהופקד אצל המשיבה.

ביום 26.12.07 חתמה המשיבה על תצהיר בו הצהירה כי היא חייבת סך 12,000 דולר למערער ולגרושתו וכי היא מעבירה "בהסכמה" את הכסף לנכדיה, בהגיעם לגיל 21 [התצהיר].

כמו כן, ביום 25.9.09 כתבה המשיבה לב"כ המערער: " קודם כל אני לא מכחישה בזה שקיבלתי את הכסף 12,000 דולר". היא  הוסיפה כי כשהמערער ובתה " הלכו להתגרש אמרו לי שהם חתמו אצל עו"ד... שהם את הכסף הזה לפחות שישאר לילדים... כל אחד 4,000 אלף דולר (כך במקור) בהגיעם לגיל 21 שנה ולכן ביקשו שאכתוב להם את זה בכתב ואני לא מכחישה ואני עומדת בהתחייבותי זאת..." [המכתב].

המערער כופר בהסכמה שהמשיבה תעביר את הכסף לזכות ילדיו בהגיעם לגיל 21.

3.         מפסק דינו של בית משפט קמא עולה קביעה כי עילת התביעה נולדה עוד בשנת 1992 ולחלופין במועד החתימה על הסכם הגירושין (1999), שנכללה בו הסכמה בין המערער לגרושתו, לתבוע את המשיבה להשיב את סכום המקדמה. לפיכך,  קבעה השופטת קמא שהייתה הסכמה בין הצדדים כי התביעה התיישנה.

            בנוסף דחה בית משפט קמא את טענת המערער כי תקופת ההתיישנות הוארכה בעקבות הודאת המשיבה בזכות, כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח -1958 [החוק]. בית משפט קמא קבע כי התצהיר והמכתב אין בהם " הודאה בזכותו של התובע לתבוע את הזכות הנתבעת בתביעתו שהרי המבקשת אינה מודה בזכותו של התובע לקבל את הכספים לידיו ישירות" לכן קבעה השופטת כי זכות התביעה הינה לכל היותר לילדי המערער וכי " זו היא תביעה מוקדמת שטרם התגבשה".  לפיכך, כאמור, התביעה נדחתה על הסף מחמת התיישנות.

4.         דין הערעור להתקבל.

            ככלל, מקום בו קיימות מחלוקות עובדתיות שיש להן השלכה לשאלת ההתיישנות, לא מן הראוי לדחות תביעה על הסף.

5.         למערער טענה כי הוסכם עם המשיבה, שהמקדמה תושב לאחר שהמשיבה תמכור את הדירה וכי זו נמכרה, רק כשנה לפני הגשת התובענה טענה זו נכללה בכתב התביעה שהוגש מטעמו. 

            ממועד מכירת הדירה ועד הגשת התביעה, התובענה לא התיישנה.

טענת התיישנות הינה טענת הגנה שמעלה הנתבע ואף הנטל  להוכיחה מוטל עליו.

מועד לידתה של עילת התובענה לצורך מרוץ ההתיישנות, הוא המועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע. במילים אחרות, מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות - היה זוכה בפסק דין (ראו: רע"א 901/07 מדינת ישראל נ' הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל).

עילת תביעה בגין הלוואה/חוב (המקדמה) מתגבשת במועד המוסכם על החזרתו, או בהיעדר הסכם כזה, במועד סביר אחר. רק ממועד זה, ולא ממועד יצירת החוב, נמנית תקופת ההתיישנות. (ראו: ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן ויליאמס ז"ל נגד ישראל בריטיש בנק ואח' פ"ד מד(2)265).

בענייננו עילת התביעה התגבשה לכאורה, על פי גרסת המערער כפי שעלתה מכתב התביעה והובהרה לעיל, רק לאחר מכירת הדירה על ידי המשיבה. לכאורה הוסכם מכללא כי המקדמה תוחזר רק לאחר מכירת הדירה. ממועד שזו נמכרה ועד שהוגשה התובענה, טרם חלפה תקופת ההתיישנות.  לכן לא היה מקום לדחות התובענה על הסף מחמת התיישנות.